עובדים מסורים, חקלאים ומתנדבים שפועלים מסביב לשעון תחת אש, משאיות עמוסות, ועשרות אלפי ארגזים: הצצה למרכז הלוגיסטי שמבטיח שאף ישראלי לא יישאר רעב בחג 

בשדה של קיבוץ רמת הכובש, בין שורות עצי ההדר, מולי כבר יודע לזהות מרחוק איזה פרי יגיע לשיווק, איזה יישלח לבית האריזה ואיזה עלול להישאר על העץ. אבל בשבילו, גם לפרי הזה יש כתובת. כבר יותר מ־15 שנה שהוא עובד עם לקט ישראל, ארגון הצלת המזון הלאומי, ובימים שבהם המלחמה, המחסור בכוח אדם והמציאות הביטחונית הופכים את החקלאות למורכבת מאי פעם, הוא ממשיך להתעקש: מזון טוב לא אמור ללכת לאיבוד

הקיצוץ בתקציב הרווחה בעקבות המלחמה יפגע גם בתוכניות לשיפור מעמדם של מדריכי פנימיות הרווחה, שכורעים תחת הנטל. בינתיים, הם מטפלים סביב השעון בנערים ונערות שהוצאו מביתם, תמורת שכר זעום, עד שהם נשברים. "אני נשארת רק מתוך אהבה ומחויבות לילדים", אומרת הדר פרץ, מדריכה בבאר-שבע, "אבל התחלופה פה מטורפת, ואני מבינה למה"

אנשים אכפתיים וחרוצים הפכו את האזעקות למעט יותר נעימות עבור השכנים. "ייאוש זה לא תוכנית עבודה", אמר אוליבר שדאג שלילדים יהיה מה לקרוא בזמן התרעות. אור ידבבנר, סטודנט ומילואימניק מבאר שבע, התרגז כשראה אנשים עומדים במקלט, ויזם פרויקט קהילתי של בניית ספסלים עבור מקלטים ציבוריים בעיר

קרן צליר ומפעל הפיס מפנים לקראת החג מאות קשישים ואנשים עם מוגבלות המתגוררים ביישובי קו העימות לבתי מלון ממוגנים בטבריה ובחיפה 

כשנשמעת אזעקה, רוב האנשים רצים למרחב המוגן. עינת קדם, אישה עם מוגבלות, לא יכולה לרוץ. מאז פרוץ המלחמה מול איראן, כל אזעקה הפכה עבורה למירוץ הישרדות אכזרי. בטור אישי היא כותבת על הרגע שבו מצאה מקלט שסוף סוף נגיש גם לה בעמותת "בית הגלגלים" ומתי הרגישה, בפעם הראשונה, שיש מי שמבין שגם לה יש את הזכות להינצל