אלף פסיכולוגים בשירות הציבורי לילד לא יצליחו למחוק את הבעת האימה שעל פני דוד בן העשר, בנו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, כאשר נדרש לחבק את הדוד המשונה מארגנטינה עם השערות. "כך נראה ניצחון", קרא לפני כן אבא של דוד בתפקידו כראש קבוצת המעודדות של האירוע (הוא אפילו דיבר על דוד וגוליית), והיחיד שהביא יותר אנרגיות "בואו נתלהב" ממנו היה ששון שאולוב, שקיפץ כמו ילד היסטרי בליל הסדר ששתה בטעות יין אמיתי במקום מיץ ענבים. אוחנה אגב נכנס ויצא לצלילי "אני ואתה נשנה את העולם", ואיכשהו דמיינתי את אריק איינשטיין מוסיף מקברו: "אבל לרעה". אל תבכי עלינו ארגנטינה, ובבקשה אל תשנא אותנו יותר ממה שאתה כבר שונא, חאבייר (בארדם), אבל בואו נספר לכם מה עוד ראו עינינו אמש, בטקס הדלקת המשואות על שם חברת הקבינט ותת-אלוף במילואים, הגברת מירי רגב. ורק נרמוז שאם כך נראה ניצחון, אולי כבר עדיף להפסיד. נועם חורב ישב בכיף ליד הלפטופ שלו, וחרז את "הדף הפיצוץ" עם "פציעה זה לא תירוץ", ומשהו על "החייל הקטן שעמד מול השטן". נעים מאוד, תכירו: המשורר הלאומי החדש שלכם. היו גם שירים על חלומות. מיצג שכול אמנותי/מתנ"סי לצלילי "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום" של אבטיפוס, וגם אמיר דדון שצעק לפצועים אמיתיים ("בגוף ובנפש", כפי שהדגישו בכל הזדמנות במהלך השעתיים וחצי של האירוע): "כל עוד לא ויתרת על החלום אתה מנצח". הוא באמת צעק, ואז חשבתי לעצמי שאיך שלא נסובב את זה, זה לא טקס לילדים. ופציעה זה לא תירוץ. ואז יהורם גאון, שר "לא לא לא תנצחו אותי", ולא נשאר עוד מה לומר.

תום שובל משלים את הטרילוגיה החברתית שלו ב"חיים ללא כיסוי" עם הופעה מפעימה של דאנה איבגי, ואת שעות השינה שאיבד כאבא במלחמה. ריאיון