ההסתערות הישראלית על יוון, שתפסה תאוצה אחרי השבעה באוקטובר, כבר לא בהכרח באה טוב בעין לחלק מהמקומיים. יוון עדיין ידידותית לישראלים, בטח ביחס למדינות אחרות, אבל חלק מאבדים סבלנות מולנו

הכאוס בפריימריז של הליכוד משרת את נתניהו, שמהרגע הראשון חלם על ועדה מסדרת כדי לקבוע לבדו את הרשימה. אף אחד לא יתפלא אם זו המטרה בדרך ליעד הסופי: מפלגה של איש אחד

בתוך בריכת המצביעים של מפלגת הדמוקרטים, עינב צנגאוקר היא קונצנזוס הרבה יותר רחב מאחרים ואחרות (טובים וטובות) שנכנסו לרשימה

לכל מערכת ביטחונית, מיומנת ויצירתית ככל שתהיה, אין ערובה להצלחות נצחיות. כישלונות תמיד היו ותמיד יהיו. השב"כ לא סיכל את כל הפיגועים שיזמו אויבינו; על מחדלי צה״ל ב-7 באוקטובר כבר נכתבו ספרים. וגם במוסד מכהנים בני אנוש המועדים לטעות

הנטייה הישראלית להתמכר להסכמים מופקרים שוב התנפצה השבוע על קרקע המציאות. אחרי אוסלו שהביא להמוני מתים -

בתוך פחות מיממה עברנו מתלונה על אירוע נקודתי לשאלה אם ערבים צריכים לטפל ביהודים. במהירות שבה מתגבהות כאן הלהבות, עוד רגע, עוד כמה ברבורי אולפן מסוכנים, עוד שר אחד או שניים שירכבו על השד החדש, וכבר עלולה להתנסח הצעת חוק לבניית בתי חולים בהפרדה

בכל פעם שאני שומעת את הבשורה על השתלה שהצליחה, אני יודעת שמאחוריה יש גם כאב גדול וגם ניצחון גדול של הרוח האנושית

מהלומת הפתע שהנחית נתניהו על מפלגתו – לפחות בחזית הלחימה הזאת הוא עוד מצליח לְתַחְבֵּל בלי צורך באישור מאבא בוושינגטון – מלמדת לא רק על הנלעגות של כ"ץ, שכנראה לא סמך במאה אחוז על אותו "חיוך חינני" מפורסם, אלא על פאניקה ממשית בצמרת המפלגה מהאפקט של "הוריקן גוטליב"