מדוע סוגיה ערכית כמו חוק הגיוס, המהווה תנאי הכרחי לחוסננו הלאומי והחברתי, מושלכת כל כך בקלות אל סוף סדר היום לטובת ממשלת מיעוט צרה? שאלה זו ניצבת כאבן בוחן לפתחם של כל המתיימרים להנהיג סדר יום ערכי המבוסס על שותפות אמת בקרב המחנה הציוני

היה מרגש כי בתוך הבית, שהפך סמל ומקור לפילוג, נוצרה אתנחתא נדירה, של הסכמה, רגע לפני שהמחלוקת הפוליטית חזרה להציף; והיה מרגש כי בזכות האיש שעמד שם, לקול תשואות, השתררה לרגע תחושה שאולי, אולי, אולי, משהו חדש קורה עבורנו, עם ישראל, גם אם תכף, ביום החג של הכנסת, כולם תכף הולכים לצעוק

כשאזרחי ישראל הגיעו בהמוניהם להצביע בקלפי הם בחרו בך, ובעוד 119 חברות וחברי כנסת כמוך. יש לכם כוח. ועם הכוח הזה מגיעה אחריות גדולה: להיות אוזן קשבת לכל מי שהחוק והמענים הקיימים לא מצליחים לתת להם מענה – ולתקן

העיסוק בשאלה אם היו זיופים בקלפיות ערביות מונע מאיתנו להתמודד עם השאלה האמיתית: האם אנחנו מסוגלים לסבול אחד את השני. מנסור עבאס מבין את זה

ישראל אינה יכולה להטיף ליזמים שלה על חדשנות, ובאותה נשימה לדכא אותה בפוליטיקה. לא בנינו תעשיית טכנולוגיה מובילה בעולם בכך שאמרנו ליזמים להישאר במקומם ולהניח לחברות הוותיקות לנפשם

הימין רואה טייסי מילואים שהודיעו כי לא יתייצבו, ראש אופוזיציה שהותיר את כיסאו בטקס המשואות ריק, ועכשיו גוש שמוכן להישען על המפלגות הערביות. המרכז והשמאל רואים שר משפטים שאינו מכיר בנשיא העליון, ראש ממשלה שמסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית  ומפלגת שלטון שהכריזה שהבחירות נגנבו