איך נראות ישיבות הסגל? חבורה של גברים יושבים סביב השולחן. המפקד הבכיר מדבר, השאר מחזקים את דבריו. האסון מספר את הנרטיב: זה גוף לא יעיל. לא רק המשטרה אשמה - אבל אצלה הכתובת היתה על הקיר. לעתים נדמה שהיא מתקיימת ביקום מקביל בכלל

במקום להתדיין על משך הפסקות האש, ועל כמות ואיכות האסירים שישראל תשחרר בכל פעימה, אפשר להציע לחמאס להיכנע, כלומר לוותר על האופציה לשלוט בעזה, להחזיר את כל החטופים בבת אחת, ובתמורה ישראל תפסיק את המלחמה. כל כך פשוט, וכל כך נכון

משך הלימוד בישיבה, עיקרון שלוש השנים בצבא, סוג השירות הנדרש, הסנקציות נגד הסרבנים, הבעיה בשימוש ב"מכסות" והזהירות מהגבלות לא סבירות: כיצד חוק הגיוס החדש יוכל באמת לעשות היסטוריה בצה"ל ובישראל

עלינו להמשיך לציין מדי שנה את יום האישה כדי להזכיר לנו כולם, נשים וגברים כאחד, שהמקום השוויוני והבטוח של הנשים יכול בקלות להתערער, שהוא עדיין אינו ודאי, ושעלינו כחברה מוטלת החובה להמשיך לפעול בנחישות על מנת לסלול את הדרך של הנשים לשם

הניסיון שנאסף בתחום ועדות החקירה עד כה מלמד שהאמת לא באמת נחשפת על ידן ושהחברה לא בהכרח יוצאת נשכרת מפעולתן. להפך. כניסת המשפט הופכת את מה שאמור להיות תחקיר כן וחשוף של כל השותפים לאסון להליך מעין פלילי, ומועילה רק למי שמבקש לברוח מאשמתו

יום האישה, ואת, מה את מרגישה? את יושבת בחדר האפור, מולך האיש ש"שומר" עלייך. עלייך הוא שומר? ללא סימן מהבית כבר 152 יום. למי את מתפללת בלילה, ילדה? האם את זוכרת איך אומרים בלב תפילה? | מכתב לחטופה רומי גונן

במקום להתייחס לממצאיו העיקריים של הדו"ח – איך קרה האסון ובעיקר איך יהיה ניתן למנוע אסונות דומים לו בעתיד, התרכזו כולם בדבר אחד ויחיד: בחלק המסקנות האישיות לגבי המעורבים באירוע