חוק ההגירה שעבר בדיוק לפני 100 שנה בארצות-הברית שינה את פניי ההיסטוריה היהודית: מיליונים נרצחו בשואה בעקבותיו, מדינת ישראל הוקמה ונוצרו שתי הקהילות הגדולות בעולם. כך נראית ההיסטוריה שהחלה באפליה ואובדן ונמשכת בתקווה

נדמה שקיים קונצנזוס פוליטי ותקשורתי סביב התפיסה שסיום המלחמה יהיה תבוסה היסטורית ומשגה אסטרטגי - והמיתוג הזה הוא הצלחה מסחרררת של ראש הממשלה. אלא שהשבת החטופים והחטופות היא לא "הפסד", אלא חובה מוסרית ראשונה במעלה - וסיום המלחמה הוא תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק) לטובת השיקום שהמדינה זקוקה לו הרבה יותר מתמונות של לוחמי צה"ל ברפיח

עבור המדינאות הישראלית משמשת טענת האנטישמיות אליבי אולטימטיבי – כל אימת שמובעת ביקורת, מוציאים מן הארסנל את זעקת הקרב "אנטישמיות". אלא שככל שישראל נדרשת יותר לטענת האנטישמיות ולאזכור השואה כדי להתגונן מפני ביקורת, כך נעלמים החסמים לא רק בפני הקצנת אותה ביקורת, אלא אף מפני היגררות לתחומים שהם אכן אנטישמיות או נושקים לאנטישמיות על פי הגדרתה הקלאסית