בחודשים ובשבועות האחרונים מצטבר מידע כי ישראל החליטה לצאת למתקפה באיראן על בסיס אור ירוק שכנראה הגיע מהבית הלבן אבל ללא הסכמה מראש כי הצבא האמריקני יצטרף למערכה

נדמה כי חלק מן ההנהגה של הציבור הערבי העדיף למהר ולנכס לעצמו את ההפגנות והשביתות, כפי שניתן היה לראות בהחלטת ועדת המעקב העליונה וגורמים נוספים להכריז על יום שיבוש, יום שלא באמת שיבש את המציאות אלא בעיקר הדגיש את עומק הפער בין הזעקה הציבורית לבין התגובה הפוליטית

הרעיון הזה מוביל להבנה שיש קרבה מיוחדת, בעלת השלכות פוליטיות, בין אנשים שאוהבים את המדינה הזו, שמוכנים להקריב עבורה, ושעשו זאת יחד בשנתיים האחרונות

אנחנו מדינה בסכסוך: סביב נתניהו, סביב זהות המדינה וסביב צביון הדמוקרטיה. אבל מתחת לפני השטח ישנה קטטה רביעית, עמוקה הרבה יותר – בין ישראל הראשונה לשנייה

נשיא ארה"ב נשבע בפומבי להציל את האיראנים מממשלתם הרעה ולהפילה. כישלון בכך עלול לגרום לכינויו כ"אובמה השני", מנהיג שמציב קו אדום אך חושש מכדי לאכוף אותו

ברקע חוסר הוודאות סביב תקיפה אמריקאית באיראן עולה השאלה: האם צבא ארה”ב יכול להצליח גם דרך פעולה מהירה כפי שרוצה טראמפ? התשובה היא כן