העיר שהמציאה בשנות השישים את המצעד למען ישראל הופכת כיום לחוד החנית למאבק בה. הפריימריז במפלגה הדמוקרטית סימנו מפגן כוח של השמאל הפרוגרסיבי עם קו אנטי ישראלי

מול מנהיג שכל מלחמה קינח במלחמה חדשה, לא יצאנו לרחובות. עייפנו. פחדנו. התכופפנו. הפכנו חסרי חמלה. התבשמנו בחיסולים. נכנענו. כן, השלמנו

השאלה המטרידה היא לא מה צה"ל עושה בלבנון, אלא האם הדרג הצבאי אומר לדרג המדיני את מה שצריך להיאמר: כבר היינו בסרט הזה

הפעם הרביעית בה נדרשת ישראל לעצור באמצע המערכה תעלה ביוקר. חיזבאללה ינצל כל הפוגה כדי לחדש את מערכי האש, והם יגיעו מוכנים וקטלניים יותר

אסור שנמשיך להיגרר למערכה ארוכה שבה חיילי המילואים נקראים שוב ושוב לאותן גזרות, בלי שההישגים בשטח מתורגמים לשינוי אסטרטגי ארוך טווח

יש ציבור שלם שמאיים לשתק את המדינה כדי לא להתגייס, ואנחנו כבר מתייחסים לזה כאילו מדובר בעוד מחלוקת פוליטית שגרתית, עוד משבר קואליציוני, עוד ויכוח בין מגזרים